כשכולנו סגורים בבתים, אז האופציה אליה קל לנו ולילדים בכל גיל לברוח זה כל אחד למסך שלו. אז מה הבעיה בזה? השהייה במסכים גורמת לכישורים הטבעיים של האדם כמו תקשורת בינאישית, כושר ריכוז וקשב, מיומנויות ביטוי בעל פה להישחק וגם חושפת את הילדים לסכנות ברשת ללא תיווך מתאים של התוכן שמוצג ומופץ שם.



זו גם הסיבה שהורים רבים מספרים לי שהילד המתבגר שלהם דבוק למסך ולא מתקשר איתם, לא מגיב, אפילו לא רוצה לבוא לאכול, או ללכת לישון. עכשיו כשרוב שעות היום הילדים במסכים, הם מבלים ברשתות כמו רשת הסרטונים "טיק טוק", שם הם מעלים וצופים בסרטונים קצרים של 15 שנ' או במשחקי רשת לרוב אלימים. אין שום רע בהעלאת סרטונים, תמונות ופוסטים.

אבל מה לעשות שאותם שיתופים גוררים תגובות מעליבות, שיימינג ושיח אלים בעיקר בקרב ילדים ונוער והם גם פתח למבוגרים עבריינים ופדופילים לנצל את אותם ילדים לצרכים שלהם. בעידן הקורונה כשהשהייה במסכים גוברת התופעות הללו מחמירות. 

בעולם הרשתות כולנו חשופים לכל המידע והתמונות דרך התקשורת המרכזית היא התכתבות במילים, ודימויים )תמונות וסרטונים(. מה זה בעצם דימוי? דימוי זה תמונה מסוימת, שמראה חלק מהמציאות או זווית מסוימת שלה, אבל לא את כולה ולכן מעוותת את המציאות. ילדים ונוער נוהגים לחקות דימויים שהם רואים ברשתות. לכן, סרטון של נערה רוקדת ועושה תנועות מיניות, לא בהכרח אומר שכך היא מרגישה או זו האישיות שלה. היא פשוט מחקה התנהגות של אושיות רשת, שהיא מעריצה.

הקלות הוויראלית של הפצת הדימויים ברשתות ללא כל פיקוח או תיווך זו הבעיה המרכזית שיוצרת את הפער בין החיים ברשת לבין המציאות שלנו ושל הילדים. כשילדים מתרגלים לקצב הדימויים המטורף שקיים ברשתות ולתנועת האגודל שמדפדפת ביניהם ומחפשת את הגירוי הבא, כל צורה אחרת של תקשורת שהיא פנים מול פנים ומציאותית תיתפס בעיניהם כמשעממת.

חוקרי מוח כבר הוכיחו שהמוח פשוט מתרגל לגירוי של הסמארטפון שמסב לו עונג מידי )כמו מין ואוכל( ולכן הילדים ייטו לאמץ את התקשורת הזו כתקשורת העיקרית. 

כישורי התקשורת הבינאישית והביטוי בעל פה של מתבגרי הרשת נפגמים, משום שרוב ההתקשרויות שלהן נעשות בהתכתבות. לכן, הם מעדיפים לתקשר ולהתבטא ברשתות ונמנעים מלתקשר פנים מול פנים. אני מקבל פניות מהורים שטוענים שמתבגרים סגורים בחדר, לצמודים לניידים ונמנעים מכל פעולה תקשורתית שהיא מחוץ למסכים )כגון: שיחה, אפילו ארוחות, או מפגשים חברתיים.

בסדנאות שלי בבתי ספר אני נתקל בילדים שיושבים מבלי לפצות פה ומתקשים לנסח משפט, גם כשאני פונה אליהם בשאלות. במציאות כזו ילדים שהם "חיות רשת", ומעלים סרטונים ופוסטים בוטים, הם ייטו להימנע גם בעתיד מלהתבטא במפגשים חברתיים. יש גם סבירות גבוהה שיפעלו באופן אלים או מיני מאוד, לאור מה שחוו ברשתות ואין מי שיתווך להם את המידע והדימויים. זו הסיבה שאנחנו נתקלים בצילום והפצה של סרטונים מיניים בגילאים מאוד צעירים, או חיקוי של מעשה אלימות שנראו באתגרי רשת.

היתרון בתקשורת בינאישית פנים מול פנים, הוא בשיתוף של כל החושים ולא רק חוש הראייה שנדרש לתקשורת ברשת, מה שהופך את התקשורת להרבה יותר שלימה. לכן, חשוב בעיקר בעידן הקורונה ליצור לילדים כמה שיותר מרחבים נטולי מסכים כשאנחנו בבית וגם בחוץ )כשיהיה אפשר לצאת(, כדי לחזק את מיומנויות התקשורת פנים מול פנים, שכוללים שיחה ומגע שהוא לא מתווך על ידי טכנולוגיה. חשוב לא לוותר על הדיבור הישיר בבית ולהתעניין היכן הם גולשים, במה הם מתעניינים? לשתף אותם במקרים שונים שלכם קורים ברשתות. כמובן, ששינוי בהתנהגות הילדים מצריכה מאתנו ההורים מודעות ודוגמא אישית, גם בשביל שלנו יהיה זמן איכות איתם (ובשביל עצמנו) וגם כי הם קודם כל מסתכלים עלינו.

אז אם אנחנו רוצים שהילדים גם יהיו מודעים ומוגנים יותר מפני הסכנות ברשת וגם יקשיבו לנו ויתקשרו אתנו, אנחנו צריכים לעזור להם לשמור על איזון בין השימוש במסכים לבין תקשורת וביטוי ישירים. רק הפיתוח והחיזוק שלהם ישפיע באופן ישיר על הביטחון העצמי, הדימוי העצמי שלהם ובנוסף, גם יהפוך אותם לאזרחים בוגרים ערכיים ומוסריים יותר.